פסק-דין בתיק ע"פ 2774/12

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על פסק דינו (הכרעת דין מיום 13.2.2012 וגזר דין מיום 19.2.2012) של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 18445-11-11(כב' השופט י' כהן), בגדרו הורשע המערער, יליד 1989, בעבירות של שוד וגניבה, ובגין כך נגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים וחצי.

כתב האישום

2.        נגד המערער הוגש כתב אישום המחזיק שני אישומים. על פי המתואר באישום הראשון, ביום 1.11.2011, סמוך לשעה 9:30, בעת שהמתלוננת צ' א' (להלן: המתלוננת), ילידת 1936, הלכה ברחוב והחזיקה בידה השמאלית את תיקה האישי, ניגש אליה המערער, תפס את התיק ומשכו בחוזקה. חרף התנגדותה של המתלוננת, נטל המערער את התיק, ובכך גרם לה כאבים חזקים באצבעות יד שמאל. לפיכך, הואשם המערער בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           על פי המתואר באישום השני, כ-10 דקות לאחר מעשיו המתוארים לעיל באישום הראשון, ניגש המערער למתלוננת מ' צ', ילידת 1927, ובעודה צועדת ברחוב ואוחזת בידיה שקיות מצרכים, נטל ממנה את ארנקה שהיה מוחזק מתחת לבית שחיה השמאלי. בגין מעשים אלה, הואשם המערער בעבירה של גניבה לפי סעיפים 384 ו-383 לחוק העונשין.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.        המערער הודה בעבירת הגניבה שיוחסה לו באישום השני, אך כפר בכך שביצע עבירת שוד, כמתואר באישום הראשון. טענתו הייתה, כי במעשיו המתוארים באישום הראשון לא גובשו יסודות עבירת השוד, כי אם את יסודות עבירת הגניבה בלבד. בית משפט קמא נפנה אפוא לבחינתה של שאלה זו, והדיון בפניו התמקד בשאלה האם הופעל כוח על-ידי המערער, אם לאו.

4.        בית משפט קמא, בדרכו אל הכרעת הדין, התרשם מעדויותיהם של המתלוננת, של בעל המכולת אליה צעדה בעת קרות האירוע ואליה הגיעה מיד לאחריו, ושל חוקרת המשטרה. בנוסף, הוצג בפניו תצלום, אשר צולם סמוך לאחר האירוע, של שתי ידי המתלוננת, כאשר בתצלום - כך על פי הנטען - נראית ידה השמאלית של המתלוננת אדומה יותר מידה הימנית, וזאת כתוצאה מהכוח שהפעיל המערער כלפיה. עם זאת, יצוין, כי התצלום הוצג ב"שחור לבן", חרף העובדה שצולם במקור בצבע, ולפיכך נמנע בית המשפט מלהסתמך עליה בהכרעתו. מטעם המערער, נשמעה עדותו שלו בלבד.

5.        נוכח התשתית הראייתית האמורה, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירת השוד. בית המשפט ביכר את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של המערער, וקבע, על פיה, כי המערער משך את התיק תוך הפעלת כוח, וכתוצאה מכך גרם למתלוננת כאבים. בית המשפט תמך קביעתו זו אף בעדותה של חוקרת המשטרה שהעידה כי כשפגשה את המתלוננת, זמן קצר לאחר האירוע, התקשתה זו להזיז את ידה השמאלית והתלוננה על כאבים. אשר לעדותו של המערער, קבע בית המשפט, כי זו אינה מהימנה, ועמד על כך כי המערער פעל בדרכים מניפולטיביות כבר למן חקירתו הראשונה. נוכח דברים אלה, קבע בית משפט קמא, כממצא שבעובדה, כי המערער נטל את תיקה של המתלוננת, תוך הפעלת כוח שגרם לכאבים בידה. לא למותר לציין, כי בית המשפט הוסיף, לטעמי מעבר לדרוש, כי לדידו, עבירת השוד במקרה של חטיפת חפץ, מתקיימת כל אימת שחטיפת החפץ כרוכה בניתוקו מגופו של האדם האוחז בו. כפי שיובהר ביתר הרחבה בהמשך, לדברים אחרונים אלה משמעות מסוימת בענייננו, שכן טיעוניו של המערער נסמכים, בין היתר, גם עליהם.

6.        אשר ליסוד הנפשי, קבע בית משפט קמא כי היסוד הנפשי הדרוש הוא, כוונה להשיג את הדבר שנגנב או כוונה למנוע או להתגבר על התנגדותו של הקורבן, וברי כי בנסיבות העניין התקיים היסוד האמור.

7.        גזר דינו של המערער ניתן ביום 19.2.2012. בין שיקוליו בגזירת העונש, ציין בית משפט קמא לחומרה, כי המערער נושא על גבו הרשעות קודמות, רובן בתחום עבירות הרכוש, שבגינן הוטלו עליו תקופות מאסר שונות לריצוי בפועל ועל תנאי. כמו כן ציין בית המשפט, כי מעשיו המתוארים של המערער בתיק זה, נעשו אך כשלושה חודשים וחצי לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון. עוד נאמר, כי קורבנות העבירה במקרה זה היו שתי נשים מבוגרות, אשר מצבן הכלכלי והבריאותי אינו מן המשופרים. מן הצד השני, התרשם בית המשפט כי מצבו המשפחתי והכלכלי של המערער קשה, וכי המערער עבר חוויה טראומתית בילדותו, באשר הוא נכווה כוויות קשות כתוצאה מסיר מרק רותח שנשפך עליו. עם זאת הוסבר, כי חוויה טראומתית זו כבר נשקלה לקולת המערער בהליכים קודמים שהתנהלו נגדו, וכי אין בה כדי לזכות את המערער גם זו הפעם בהקלות נוספות. עוד יצוין, כי בית משפט קמא לא ראה לנכון, חרף בקשת המערער, להפנותו לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. נוכח כל האמור, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה הכרוכה בשליחת יד ברכוש הזולת למשך 3 שנים. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן 6 חודשים שהוטל על המערער במסגרת תיק אחר, ונקבע שמאסר זה ירוצה במצטבר לעונש המאסר בפועל, כך שסך כל תקופת המאסר שירצה המערער בפועל היא של 4 שנים וחצי. בנוסף, הוטל על המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 3,000 ש"ח ואת המתלוננת מ' צ' בסכום של 1,500 ש"ח.

נימוקי הערעור ותשובת המשיבה

8.        בערעור שבפנינו, מעלה המערער את טענתו שנדחתה בבית משפט קמא, ולפיה המעשים שיוחסו לו בגדרי האישום הראשון, בהם הודה באופן חלקי, מגבשים את יסודות עבירת הגניבה, אך לא את יסודותיה של עבירת השוד. לשיטת המערער, אמת המידה להבחנה בין שתי העבירות הללו היא קיומה של "התנגדות פעילה" מצד קורבן העבירה, כפי שנקבע בפסק הדין בע"פ 70/73 אלחרר נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 561 (1973) (להלן: פרשת אלחרר). לטענת המערער, לא הוכח כי הוא הפעיל כוח כלפי המתלוננת עת נטל את תיקה. בעניין זה, נסמך המערער על דברי המתלוננת בעדותה בפני בית משפט קמא, לפיהם הוא פעל במהירות ובמפתיע, באופן שלא אפשר לה להביע כל התנגדות, וכן על עדותה של חוקרת המשטרה אשר לפיה גם במהלך שחזור המעשים טען המערער כי הוא לא הפעיל כוח כלפי המתלוננת. נוסף על כך נטען, כי המתלוננת העידה שהתיק היה תלוי על כתפה, ולא הזכירה כי אחזה בו באצבעותיה, ויחד עם זאת, לטענתה, כאביה הם באצבעות היד. לבסוף נטען, כי בית משפט קמא חיווה דעתו שכל מעשה של נטילת חפץ מעל גופו של אדם הוא בבחינת שוד, ועל כן עולה הרושם כי עמדתו העקרונית הזו, היא שעמדה בבסיס ההרשעה, ללא קשר לעובדות שנפרשו בפניו.

9.        אשר לערעור על חומרת העונש, טוען המערער כי ככל שערעורו על הכרעת הדין יתקבל, הרי שיש להפחית משמעותית מן העונש שהוטל עליו, שכן עבירת השוד היא החמורה מבין שתי העבירות בהן הורשע. לחלופין, נטען כי יש להתערב בעונש שנגזר על המערער, אף אם ערעורו על הכרעת הדין יידחה. ראשית, נטען כי בית המשפט יצא מתוך הנחה עקרונית, נוכח עמדתו המפורטת לעיל לעניין יסודותיה של עבירת השוד, לפיה אף העבירה השניה שבה הורשע המערער היא במהותה עבירת שוד, ולפיכך גזר את עונשו באופן מחמיר. שנית, נטען כי בית המשפט התמקד בחומרת העבירות ולא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער ולאפשרות שיקומו (בפרט נוכח תיקון מס' 113 לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה ומונה שיקולים שונים שיש לשקול במסגרת קביעת העונש, אף שהוא אינו חל ישירות על המקרה דנא). בהקשר זה, נטען כי שגה בית המשפט משלא נעתר לבקשת המערער לערוך תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו, וחלף זאת ביכר את שיקולי ההרתעה והגמול. שלישית, נטען כי בית משפט קמא הסתמך, בגוזרו את העונש, על פסיקה שהוצגה לו על-ידי המשיבה, שעסקה בעבירות חמורות יותר. לעניין עונש המאסר המותנה, נטען כי לא היה מקום להפעילו במצטבר, כי אם בחופף.

10.      מנגד, סבורה המשיבה כי דין הערעור, הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, להידחות. לעניין הערעור על הכרעת הדין, טענה המשיבה בפנינו, כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות של ממצאי עובדה לעניין השימוש בכוח, וכי אין מקום להתערב באלה. לעניין מבחן "ההתנגדות הפעילה" שהעלה המערער, טענה המשיבה כי בפסיקתו של בית משפט זה הוצעו מבחנים נוספים להבחנה בין עבירת השוד לעבירת הגניבה, וכי אין הכרעה ברורה באשר למבחן הקובע. מכל מקום, נטען, כי כאשר מדובר בהפעלת כוח כלשהו כלפי הקורבן, ודאי בסיטואציה של חטיפת דבר-מה מקורבן חסר ישע, הרי שמדובר בעבירה של שוד ולא בעבירת גניבה. הודגש, כי המבחן המכריע לעניין זה, הוא הפגיעה והכוחניות, יותר מאשר מידת האלימות המופעלת נגד הקורבן.

11.      אשר לערעור על חומרת העונש, נטען כי עונש המאסר שהוטל על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, ודאי לא בנסיבות הקונקרטיות של המערער, ובראשן עברו הפלילי המכביד, שעיקרו בתחום עבירות הרכוש, והעובדה שהמערער שב לסורו פעם אחר פעם, הגם שהיו תלויים נגדו עונשי מאסר מותנים. לעניין זה, הגישה המשיבה לעיוננו פסיקה אשר מצביעה על מדיניות הענישה המקובלת, בנסיבות דומות לטענתה לנסיבות המקרה דנא. לעניין הפעלת עונש המאסר המותנה, נטען כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער היה ראוי להפעילו במצטבר, כפי שעשה בית משפט קמא.

דיון והכרעה

12.      השאלה המרכזית שעומדת להכרעתנו בגדרי הערעור דנא היא, כלום ניתן היה בנסיבות העניין להרשיע את המערער בעבירת השוד, או שמא ניתן היה להרשיעו אך בעבירת הגניבה. לצורך בחינתה של שאלה זו אסקור תחילה, בקצרה, את רכיבי היסוד העובדתי שבעבירת השוד, ואעמוד על ההבחנה המקובלת בין עבירה זו לבין עבירת הגניבה. לאחר מכן, אדרש לנסיבות הקונקרטיות של המקרה שבפנינו.

עבירת השוד